פוליטיקלי אין קורקט - בין אסטרטגיה לפרוטקשן - מאת אודי ענפי

לפני למעלה משלוש שנים,  שנה לאחר "צוק איתן,  העברתי תוכנית למועצה לשלום ולביטחון, " ומתוך הצורך לשוב אל מסלול התכנון האסטרטגי...

לפני למעלה משלוש שנים, שנה לאחר "צוק איתן, העברתי תוכנית למועצה לשלום ולביטחון, " ומתוך הצורך לשוב אל מסלול התכנון האסטרטגי וייזום ההיערכות המוקדמת לאיומים המתרגשים על מדינת ישראל".

כתבתי:

"הדעות הפוליטיות שלנו- מגוונות,

מצרף מסמך שהייתי שותף לדיון שהתקיים עליו בוועד המנהל של המועצה לשלום וביטחון בנושא רצועת עזה, מקווה שתקראו ותפנימו שאי העשייה שלנו רק מדרדרת את מצבנו- המסמך מציע דרכים להרגעה ולאקטיביות כדרך להכלת הסכסוך הצפוי ללוותנו,

זוכר בגעגוע- את התקופות שישראל יזמה במקום להתגונן ולאבד ממעמדה בעולם".

-

מאז- אחת לתקופה שבתי וציינתי את המתווה המיוחל, קיוויתי שההירתמות ("לכאורה") של השר ישראל כ"ץ בתוקף תפקידו הנוסף (כשר למודיעין) תוביל לאימוץ עיקריו, וראיתי שגם בתוך הממשלה (והקבינט) הפוליטיקה מעקרת את היכולת להחלטות מנהיגותיות מתחייבות (כולל הפנימית- של החשש להעצים את מי שאולי יהפוך ליריב במאבק על הובלת הליכוד).

ובעיתות הסלמה- ציינתי את הנוסחה, שלצערי היא העובדת בזירה המזרח תיכונית: של כוח ועוצמה בלתי מאוזנים, התייחסות של "בעל הבית השתגע" ומענה באש בלתי פרופורציונלית לכל ירי של חמאס כדי לשמר את ההרתעה (נוסחה- שלא הופעלה ויצרה המשך התדרדרות וחציית גבולות ופגיעה משמעותית יותר ויותר בגדר הביטחון, באש ובבלוני נפץ מעבר להתפרצויות בשיגור רקטות).

המנטרה "איראן, איראן, איראן" הפכה לתמצית התפיסה האסטרטגית כאיום מרכזי- בעוד החיכוך המתרחב ברצועה שואב יותר ויותר ממשאבי הצבא, וגורם לנזקים לרכוש, לטבע- ואף חמור מכך למעמדה של ישראל ולהרתעה שהיוותה מאז ומעולם מרכיב משמעותי בתפיסת הביטחון,

ובשטח- כבתסריט שנכתב מראש נכתבו ומומשו פרקי החיכוך בין תושבי עזה ההופכים לעניים יותר ומיואשים יותר וקלים למניפולציות של מנהיגי החמאס – לבין תושבי העוטף שאינם מצליחים להשפיע על הממשלה לפעול, ליזום, לשנות את המציאות המתדרדרת.

בחודש מרץ- מעט אחרי שהחלה ההסלמה, ולקראת ההבנה שאנו בפני מדרגה חדשה, מסוכנת יותר של הנעת ההמונים העזתים לגדר לחיכוך ישיר כתבתי:

"יש בי כעס על העולם העומד מנגד- על האו"ם (שמום), על האיחוד האירופי ועל מדינות ערב שיכלו להוביל מהלכים משני מציאות לתושבי עזה שהייתה מציגה תקווה ומונעת את ההגעה ליאוש העוטף את כולם.

יש בי כעס- על הרשות הפלשתינית המדרדרת (בכוונת מכוון המעדיפה את הפוליטיקה על התושבים... וזה כה מוכר לצערי ממחוזותינו).

ויש בי בעיקר כעס עצום על מי שלתדהמתי חצי מהעם "נוהה אחריו"- ביבי נתניהו שלא עשה דבר למניעת מה שעומד להתרגש עלינו בשבוע הבא.

מה נעשה כשהמונים יעלו על הגדרות?

מה יעשו אלפי החיילים, ואלפי המילואימניקים) מול ההמון?

האם הדיונים התכופים הנדרשים יישארו (שוב) נחלתם של גורמי הביטחון, של הצבא, השב"כ, המשטרה (שראשיה מושמצים בכל הזדמנות- אך הם נותרים לנקות את הסחי של הגורמים הפוליטיים),

האם האחריות תיפול על ביבי? האם על ליברמן?

והנה- לאחר סבבים מגומגמים של אש מינורית, לאחר חודשים של שריפות מתמשכות ובלוני תבערה/ נפץ, לאחר אין סוף איומים בסגנון "תחזיקו אותנו" ישראל מובלת לפתרון קצר מועד, נסחטת ע"י החמאס ומגיעה להסדר באמצעות הקטרים (פטרוניו) כשהסחיטה היא של כסף מזומן- ממש בסגנון המאפיין מאבקי מאפיה.

שיבושם למי שמאמין שבשנת הבחירות הקרובה- הימין יאפשר להרחיב את הראיה האסטרטגית ולהכניס גורמים בינ"ל למערכת ההסדרה, לממש את ההבטחות לשלבים הבאים, ליצור באמת פתרונות אסטרטגיים (נמל, תשתיות למים/ חשמל/ תעשיה, בתי חולים, הכנסת עובדים לישראל...)

וכרגיל- הכל הופך למאבק פוליטי בין ימין לשמאל במקום להתכנסות סביב יסודות קיומנו המשותף בארץ הזו, במקום לשמר את ערכי היסוד, לא כל שכן- את יסודות הביטחון ששימשו אותנו בהצלחה מרובה בעשורים הראשונים לקיומנו וכעת מושלכים הצידה מפני שיקולים זרים, צרים, שאינם ניתנים לעיכול.